הצפוני
אני זוכר את הפעם הראשונה בה בקרתי אצל רופא עור, זו הייתה רופאה.
את ההפתעה, תדהמה, אימה שאחזה בי עם קבלת הבשורה על הסתפחותי (תרתי משמע) למועדון.
אני זוכר בבירור את שלבי ההתמודדות הקשים, את ההכחשה, הכעס, הייאוש ובסיומם הקבלה,השלב בו אני נמצא כיום.
ביקוריי כיום שונים כל כך מהביקור הראשון המקולל ההוא, מבחינת מצבי הנפשי והן בהסתכלות אובייקטיבית על האירוע לכשעצמו.
אז לדרך… אני משתף….
תהליך הזמנת התור לרופא.
יום יומיים לפני מועד הביקור המתוכנן, אני נכנס לאתר קופת החולים שלי ובצורה אלקטרונית קובע לעצמי תור בקופת החולים שמעבר לכביש בו נמצא מקום עבודתי.
מצויד בטופס המודפס ממחשבי האישי אני מגיע למרפאה ניגש לחדר הרופא (רופאה) ולאחר כמה דקות המתנה, בדרך כלל אין אנשים רבים כאן, אני נכנס עם הרבה טקס בישבן ובחגיגיות רבה לוחץ את ידה השבירה משהו, אצבעות ארוכות, עטורות בטבעות כבדות, צפרניים משוכות בלק אדום כהה, נראה שלמדה פסנתר בארץ מוצאה….
הרופאה, בלונדינית ( מן הסתם מחומצנת) בסביבות גיל 48 ושלושה חודשים בערך, מחייכת מאוזן מעוגלת עד אוזנה השניה – אף היא מעוגלת (האוזן – בעגיל) שמחה שמחה אמיתית למראי.
ביקוריי אצלה הפכו לטקס, נעשו תדירים לאחרונה עם קבלת ההחלטה לשים סופ-סוף קץ לאורחת נוספת שהשתכנה לה בגופי וממאנת להיפרד – פטרת הצפרניים.
"הלכתי" על טיפול שורש לגירושה, כדורים במשך מספר חודשים ועל כן אני מבקר את רופאתי תדירות כדי לחדש את המרשם ( זה יקר אגב…).
"שלום דוקטור, אני כל כך שמח לראות אותך" אני מתחיל את הריטואל הקבוע שלנו, הד"ר מתמוגגת בהנאה מחייכת שוב ואגב כך חושפת שן מוזהבת בזווית פיה.
"יופי" היא אומרת במבטא רוסי כבד,"גם אני שמחה" – ואני מאמין לה.
"מה שלומך דוקטור"? אני שואל, שם לב לאדמומיות קלה באזור אפה הארוך והדק, מתחת לשכבת האיפור הכבד.
"בסדר, בסדר, קצת מצוננת, יהיה בסדר, עכשיו יותר טוב" – עונה הדוקטור.
"מה שלומך" – שואלת.
עוד לפני תחילת הטקס אני מוודא שהרשימה, רשימת התרופות מונחת לבטח בכיסי, שמא יקרה מה שקרה לא אחת בעבר, שאשכח תרופה.
הזיכרון.. זה ממש לא מה שהיה פעם.. לא שהיה משהו מיוחד, אבל היום…. על הפנים…. הזיכרון…
אז איפה היינו? אני לא זוכר, אתם רואים….
כן, היינו אצל הדוקטור, נשאלתי לשלומי, ידי כבר אוחזת בדף המכיל את רשימת הקניות של היום.
אני מתחיל.
הפסוריאזיס כרגיל, סטטי, אני עובד עם המנורה, צריך עוד קצת דיבונקס, גם קרם גם משחה, 2 מכל אחת, גם שתי שפורפרות זורק, אני ממשיך וקורא מן הרשימה, ותני לי גם שתים מ…. שכחתי את שמה של התרופה.. אתם רואים הזיכרון ממשיך לבגוד…
תוך כדי הקראת הרשימה רופאתי מקלידה ברוב טקס את הרשימה כפי שהיא, מהנהנת, מחייכת, מגניבה בי מדי פעם הצצה לוודא שאני קיים…
השמועה, הנחייה, לגבי הגבלות התרופות לא הגיעה אליה, צפוניים…. החדשות והתרבות מגיעות אלינו באיחור.
לפתע הדוקטור משתעלת, ידה מרפה מהמקלדת, שולפת טישו מתיקה המצועצע ומקנחת בעדינות רבה את אפה, שלא לפגוע האיפור.
הווווו…. דוקטור המצב לא טוב, השיעול הזה לא מוצא חן בעיני אני אומר, את חייבת לראות רופא מייד!!!
הד"ר שוב מתמוגגת משפע האמפטיה מדאגתי לה, "יהיה בסדר" היא אומרת ושבה למלאכת הקודש – הקלדה מדויקת של רשימתי אל תוך קרבי מחשבה.
ציוץ הסלולארי שלי מזכיר לי ששכחתי לכבותו עם כניסתי להיכל (הזיכרון, זה לא מה שהיה, אמרתי זאת כבר פעם, היום, לא?)
מביט בחטף בצג, מבחין במספר מוכר, בתי הבכירה, טלפון מילדים אני אף פעם לא דוחה!!!
זה חוק ברזל אצלי, יותר מפחד מאשר מסיבה אחרת, שמא הם זקוקים לי מיידית.
"סליחה, זו בתי, רק שנייה אני אומר לד"ר ומקבל אשור בהנדת ראש, בהבנה.
"הדס, אני אצל הרופאה, אצלצל לכשאסיים" אני אומר קצרות.
"מה קרה לך אבא" היא שואלת בבהלת מה (פרנואידית כמוני, זה עובר בגנים)
"שום דבר, ביקור שיגרתי אצל רופאת העור שלי" אני ממלמל אל תוך הסלולארי הקטנטן.
"אההה" שתיקה קצרצרה ואחריה: "אז תביא לי משהו נגד אלרגיה, אבא"
הדס, בנוסף להיותה אלרגית, פרנואידית, אהובת לבי (כשאר ילדיי וזוגתי שמייד תקרא את הכתוב…), כשרונית בצורה יוצאת מן הכלל, בעלת חוש הומור לא שיגרתי וחכמה, היא גם היפוכונדרית… אין דבר יותר אהוב עליה מלקבל תרופות…
"הדס, אני אצל רופאת עור, היא לא יכולה לתת מרשם לאלרגיה" אני לוחש לקטנטן, לחישה רועמת, הגורמת לדוקטור להסיט מבטה מהמקלדת ולסמן לי שהיא כן יכולה לרשום מרשם לאלרגיה !
נעלבת קלות…
"נדבר אח"כ, ביי דסי" אני מסיים את שיחתי עם הדס ושב להעניק לד"ר את מלוא תשומת הלב לה היא אכן ראויה.
הסתיימה בהצלחה רבה משימה מס´ 1 + מרשם לאלרגיה של בתי.
המרשמים נפלטים מהמדפסת השוכנת בהדרת כבוד לשמאלה של הד"ר.
"מה עם הפטרייה?" היא שואלת?
לשנייה אחת כשהזכירה פטרייה נזכרתי בשבת לפני שבועיים עת יצאנו זוגתי היקרה שתחייה (עוד מעט היא תקרא את הכתוב…) בתי בת השלוש וקצת ואני, ללקט פטריות בחורשת האורנים בשיפוליי יישובנו, היו אלו שעות קסומות, שמש של אחר הגשם, ריח אדמה מעורבת במחטי אורן, גילינו צבים שהגיחו ממחבואם, רמשים שהבהלנו מרבצם ,שעות חסד של אינטימיות שלנו בינינו לבין עצמנו ועם הטבע הנהדר.
ובאותו הרגע של הזכרת פטרייה זכרתי אף את טעם גן העדן של התבשיל שהכנתי משפע הפטריות שליקטנו, רציתי לומר לדוקטור: הפטריות – נההההדרות !
עצרתי, דבר זר לי בחיי היומ-יום, בדרך כלל אני נותן דרור למחשבותיי ומצנזר פחות ופחות (שוה דיון נפרד) .
"הפטרייה נסוגה" אני אומר ותוך כך מראה לה את אצבע יד שמאל שהחלימה כמעט כליל, ציפורן יפיפייה ושלמה, כאתרוג כשר למהדרין.
"ברגליים זה פחות" אני אומר.
"בוא נראה" היא לא מוותרת…
חולץ נעל, פושט גרב (עוד בבוקר דאגתי שאריח טוב, מקלחת, דיאדורנט – אף לכף הרגל, מתקשר לסיפור הקודם שלי כאן)
"זה מתקדם, צריך להמשיך, ברגל זה לוקח הרבה יותר זמן" היא אומרת, מרוצה מהתוצאות כמוני, שותפים לא?
"גם המפשעה השתפר מאוד" אני מוסיף.
כן, גם לשם הפטרת פלשה והציקה.
"אני רוצה לראות" היא אומרת…
אני מתחיל לחשוד שמא התמונה – אני עומד מופשל מכנסיים, מסיט את מערכת הרביה החיצונית שלי לצד ימין וחושף את מפשעתי השמאלית, זיכרון ענוג הוא לה… ( סוטה שכמוני)
חוזרים על ההצגה, גם שם אני מסודר, נקי ומריח טוב, והפטרייה נעלמה, השאירה עקבות אדמדמים.
(זו שחשדתי שהיא פסוריאזיס הפוכה, זוכרים?)
"צריך עוד קצת למרוח מהמשחה שנתתי לך, עד שיעבור לגמרי" היא אומרת, שבה אל מקלדתה ומוסיפה מרשם לרשימת הקניות שלי.
אני רוכס ברוב הדר את מכנסי, כבר חש את השלל שעוד מעט קט יעבור אלי – מרשמים ברוחב לב, כולל המרשם לבתי…
ואכן אני מקבל דבוקה של דפי מחשב ותוספות בכתב ידה – לתפארת מדינת ישראל ושירותי הבריאות!
אוסף את השלל, קם, לוקח את ידה של הד"ר בשתי ידיי מביט ישר אל תוך עיניה ומודה לה מקרב לב על עזרתה הרבה.
חש את ידה הדקיקה נמוגה בין כפות ידיי ומשאירה רק את הטבעות הכבדות למשמרת עד,מישר שוב מבט לעיניה ואומר תוך כך , "אז נתראה בעוד חודשיים?"
כן, בטח משיבה במהירות, אני מזהה דוק של עצב בעיניה על הפרידה הארוכה בת החודשיים שנגזרת עלינו ומרגיש צורך עז בלתי ניתן לכיבוש לומר:
"הפסוריאזיס הזה – זה מזל, זה הרי לא עובר, אז יש לנו עוד הרבה שנים להיפגש ד"ר… תשמרי על עצמך (אני מתכוון לשיעולה)"
