הצפוני
צהרי יום שישי, הפוגה בגשם, שמיים נקיים, אויר צלול, במכונית – גומע את ירוק השדות, תכול הרקיע והכביש הנבלע מתחתיי – בשיכרון חושים.
בהבזק עין קולט מכונית לבנה חונה בשול הדרך, תמימה למראה, דלת צד הנהג נפתחת וממנה נשלף איש שרד תמיר ולא נעלם, שועט לכוון הכביש ומסמן לי בתנועות שממש אינן משתמעות לשתי פנים לעצור ומיד!
אני מציית בהכנעה, מאט ועוצר לאחר עשרות מטרים בודדים ממתין לבאות עלי לטובה, בעזרת השם.
איש השרד שהתגלה כשוטר גבה קומה כהה עור קרב לשמשת חלוני, אני לוחץ על מתג פתיחת החלון (טכנולוגיה ברוכה לעצלנים) נושא עיני אל על בספק שאלה, ספק פליאה ספק התרפסות…
רישיונות פולט לעברי נציג החוק עלי אדמה, אני מפשפש בארנקי, שולח יד מהססת לתא הכפפות (למה קוראים לתא הזה כך? מי שם כפפות?) שולף מארנק מנוילן את רישיונות הרכב מגיש לו את ששאלה נפשו ומפריח בלון ניסוי – "קרה משהו?"
כן ! אתה ללא אורות!
אני מנמיך עיני (וציפיותיי) לכוון מתג האורות ואמנם שוד ושבר, אכן נכון המתג מורה לכוון מעלה – משמע, אני ללא אורות! ועוד בדרך בין עירונית ב -5 לדצמבר!
אתה צודק אני אומר בטון של קבלת דין מוחלטת.
"על טעויות משלמים" מגיעה תגובת השלטונות מפיו של גבה הקומה כהה העור, תוך כדי סריקת שלל מסמכיי ותוך חיוך דקיק, שביר שנמחק מיד עם הבחינו שאני מבחין בכך.
"בכמה תעלה לי הטעות?" אני נושא שוב עייני כלפיו, מחזיר חיוך מתוק שבדרך כלל שמור עמי לבנות המין השני…
שתיקה.
ואז אני לוקח הימור מחושב היטב: "נראה לי, אני אומר, שהפעם אצא מזה בשלום!"
לא יודע מהיכן זה יצא לי, סתם תחושה של משהו טוב שטמון באיש השחור מולי.
"אל תטעה בחיוך התימני שלי" הוא אומר, "הרבה כמוך טועים ולא מבינים!"
אני שולף ממרתפי נפשי קונטרה, רבע חיוך בתוספת מבט ממוקד לעיניו, (גם זה מרפרטואר הצייד שלי שהולך ומתדלדל עקב אי שימוש…)
" הפעם…" הוא משהה מילותיו, "בכל זאת אני מוותר, סע לשלום, והדלק אורות"
תודה רבה, אני מחזיר במתיקות שמתחילה להימאס אף עלי עצמי…
שורה תחתונה חברותי וחברי, אחיותיי ואחיי ל"נשק" – שימו לב אף לאור!
