spurpur
בדרך כלל אנשים לא מסתכלים מקרוב ובקפדנות על דברים לפני שמשהו משתבש. זה בא לידי ביטוי במיוחד במהלך העבודה, אך גם בחיים האישיים. רק כשיש בעיה לפתור, נכנסים "עמוק לתוך העניינים". באותו אופן, רוב האנשים לא מפתחים באמת מודעות עצמית לפני שיש להם בעיה כלשהי.
כשאתה מגלה שאתה חולה במחלה חשוכת מרפא שפוגעת באיכות החיים שלך ועלולה לפגוע עוד יותר, משהו קורה. אתה עוצר לרגע, מסתכל עמוק בתוך עצמך. אתה שואל "למה אני", אתה תוהה על משמעות החיים ומקומך בהם. אתה שואל את עצמך מהן המטרות שלך בחיים, איך תוכל להשיג אותן, ומהם המחסומים העומדים בדרכך. על שאלות אלה קשה למצוא תשובות, אך אפשר לנסות.
עצם העניין הוא כאן לא התשובות, אלא המסע למציאתן. אתה הופך יותר מודע לעצמך, מבין יותר טוב מה מיטיב איתך, ומה עושה לך רע. אתה לומד להעריך את הדברים הטובים בחייך, לומד להתרכז בהם, לומד להתעלם מדברים שאינך יכול לשנות, ולא לדאוג מעתיד מעורפל – הרי כל חיינו הם מסע ארוך מול עתיד לא כל כך ברור.
ואז לאט לאט אתה מגיע למסקנה (אפשר להעזר בספרים, שיחות עם אנשים, סרטים, מאמרים) שמה שבאמת באמת חשוב זה פשוט להיות מאושר. והאושר הוא הפרדוקס הגדול ביותר בעולם: איך שלא מנסים להגיע אליו, התשובה היא יחידה וברורה – אתה מאושר כשאתה מאושר, וזהו. זה תלוי רק בך, ובמודעות שלך. זהו אותו ה"אני עצמע" הקבור עמוק עמוק בתוכך, שבו אי אפשר לפגוע. לא עם עלבון, לא עם ביקורת ולא עם מוגבלויות פיזיות. אתה לומד על הדברים הטובים בחייך, לומד שחייך הם נפלאים, חוץ מ… ממה? מהעור המתקלף ואולי כמה אצבעות כואבות? *זה* מה שיגרום לך להיות אומלל כל חייך?
ואתה יודע מה, טוב שהגעת לחשוב על זה! אולי אם לא היית חושב על זה, היית חי את החיים שלך בלי להבין באמת. וטוב שהמנוף לתהיות אלה הוא פסורי ולא איזה סרטן או תאונת דרכים קשה.
אז יאללה, חלאס להסתכל על עצמך במראה! תשכח מזה, ותתרכז בדברים החשובים באמת. יש לך מעט מאוד זמן לחיות את החיים האלה, וכדאי מאוד שתתחיל להנות מהם.
סתם מחשבות בוקר יום שישי.
