הצפוני
העולם נחלק לשני סוגי אנשים, האחד של אלו ההולכים בקיץ בשרוולים קצרים והשני של אנשים בשרוולים ארוכים – אף בימי הקיץ החמים.
אכנה אותם קצרי השרוול וארוכי השרוול – בהתאמה.
חלק נכבד מארוכי השרוול הם דתיים אשר מנהגם להלך כך מתוך הרגלם בקודש שלא לחשוף טפח מגופם, ואלו קבוצה נכבדת אחרת היא אנו, חולי הספחת אשר נבוכים לחשוף מרפקים וזרועות נגועים.
הדבר מסב לנו סבל רב, אנו מרגישים חריגים, שולחים מבטי קנאה בקצרי השרוול, נזכרים בימים המאושרים בהם מרפקינו היו נאים כשלהם, מקוננים על מר גורלנו ומייחלים ליום שבו תבוא הישועה ונוכל שוב לבוא בקהל ישראל – קצרי השרוול.
(הדברים נאמרים מתוך עצמי על אף גוף הרבים בו אני משתמש)
ואמנם, באתי בקהל ארוכי השרוול מזה 6 שנים קשות.
נמנע מחשיפת זרועותיי אף בימי הקיץ החמים, חומק מהזמנות מפתות לאירועי מים : ברכה, ים, טיולי טבע המלווים בטבילה מרעננת במעיינות מים חיים, הסגר והתנזרות מרצון, ממבוכה .
התקווה שירידה לים המלח באפריל-מאי תסיר את נגעי לקראת הקיץ נכזבה בשל ההפוגה הקצרצרה של כחודש, עד לפריחה המתחדשת, משביתת השמחה והתוחלת.
ואילו השנה בעקבות הטבה ניכרת במצב ספחתי, אני מהלך בעצם ימים אלו חשוף מרפקים, מצטרף בצעד מהסס לקבוצת קצרי השרוול, חש עדיין זרות מה, משל נוכרי אני בארץ זרה.
חש כאסיר בחופשה, חי את ההווה ויודע את העתיד.
אז ספירת מלאי:
– קנאה, שמחת הגילוי מחדש – כלפי קצרי השרוול
– הזדהות ואמפטיה עם ארוכי השרוול, חולי הספחת, קבוצת שיוכי
– ו… הערצה לקבוצה של אמיצים, של אנשים בעלי בטחון עצמי, ומודעות עצמית, חולי הספחת קצרי השרוול! אשר לא הזכרתי עד עתה אך אליה נושא אני את עיניי!
