חולה חדש
חלק א
אולי לצורך הענין, וכדי להציג את עצמי, אכניס כאן משהו שכתבתי על עצמי בYNET.
לא כי אני חושב שזאת יצירת מופת אה-לה-דוסטוייבסקי, אבל זה יעזור אם תכירו אותי…
מאז חלו התפתחויות מדאיגות משהו… כן האצבעות שלי הצטרפו
דווקא שם
בשדה התעופה באמסטרדם כשהורדתי את החולצה הארוכה, גיליתי שהמרפקים שלי קצת מגעילים ומתקלפים…
זוגתי שתחייה ישר אמרה לי שיש לי פסוראזיס.
ואני אחרי חמישה ימי מסטול כבד באמסטרדם חשבתי שהמילה הזאת קשורה למשהו ששכחתי לקחת מהמלון.
רק אחרי שבועים שהלכתי לרופא שמיד במילים פשוטות אמר לי שיש לי פסוראזיס, הבנתי שזאת איזו מחלה שהחליטה לבקר אותי.
זה קרה לפני כארבע שנים, ואני בתקופה שעברה לא נלחתמי בזה יותר מדי, והתנחמתי בזה שיש לי רק במרפקים…
לפני כארבעה חודשים לפסוראסיז נמאס מלהספק רק במרפקים שלי, ואחרי שלמד אותי ארבע שנים החליט להתישב במקום נוסף בגוף… נראה לי שהוא קצת ציני הפסוראזיס הזה.
רמז למקום – יש לי רק אחד כזה, זה לא 2 מרפקים או שתי ברכיים.
כן שם הוא החליט להתישב לי, על הקצה. כואב ומכוער. נקרא לו בשמו הספרותי "חמודי".
חמודי שלי התחיל להתקלף… רק בתפר בין הקצה לחלק שמתחת לקצה.
בדיוק בחלק שאמור להתרחב (אם וכאשר).
וזה כואב בדיוק באותם הרגעים שאמור להרגיש נפלא, אתה חושב על הכאב, ועל איך להתחמק שזוגתי לא תרגיש שחמודי חולה.
כאקט של הדחקה, חשבתי שאולי זה לא בעצם פסוראזיס אלא סתם עייפות החומר והחלטתי לתת לחמודי מנוחה כפוייה בת שבוע.
לאחר השבוע המטופש והקשה (או לא) הלכתי לגברת בלייכר.
לא התעלפתי מהתוצאות, וזה בעיקר כי אני מאוד עצלן ולא עשיתי כלום בבית.
כך שאיניני יודע אם הטיפול הוא טוב או לא, אבל אני כן יודע שזה לא בשבילי.
נשארתי אני, עם העצלות שלי, עם שני מרפקים מתפוררים ואחד חמודינו.
וזהו.
זה הסיפור שלי לשעת לילה מאוחרת זו.
אולי אשוב להמשיך את סיפורי, אלא אם הפסוראזיס יכה גם בקצות אצבעותי, סתם כי בא לו שאשתוק…
לילה טוב…
חלק ב
אחרי כחודש שבו חמודי לא היה במיטבו, אזרתי אומץ וספרתי על זה לחבר הכי טוב שלי.
הוא לא אמר הרבה אבל הגבות שלו התקרבו אחת לשניה, ושוב עלתה השאלה באוויר האם זה מדבק.
"לא אני לא כועס, כבר אמרתי פעם שזה דפקט במח, ואם מח מדבק, ואתה קרוב אלי אתה גם אמור להיות חכם"
אבל אני אוהב אותו… לידו מותר לצחוק על הכל.
טוב מודאג וכואב את כאבי (גברים, נא לאשר, כששומעים שלגבר אחר כואב באיזור החלציים גם לנו מתחיל כאב דמיוני), החבר נכנס לאוטו, שמע פרסומת של ד"ר בלייכר ומייד צלצל אלי ואמר לי יאלה לטפל!
צלצלתי אליהם, היו מאוד נחמדים, אמרו לי שביקור ראשוני עולה 150 ש"ח, וטיפול ראשוני עולה עוד 700. וכן חניה לא כלולה במחיר.
לא נשמע קורע מדי, קבעתי תור לשבוע אחרי, והגעתי כמו ילד טוב לתור שלי.
נכנסתי למזכירה נחמדה (כולם סופר נחמדים כבר אמרתי?) פתחו לי תיק וחיכיתי.
אחרי כמה דקות הכניסו אותי לחדר עם איש מבוגר (ונחמד) בשם צביקה ששאל אותי שאלות בטון רפואי רגוע.
כששאלתי אותו אם הוא רופא הוא אמר לי "לא אבל אני פיזיקאי". נורא נרגעתי כי ידעתי שאם הכור בכרכור יתחיל לעשות צרות אני ליד האיש הנכון.
אחרי כמה דקות נכנסתי לד"ר בלייכר.
אישה נעימה מקצועית ואדיבה (ונחמדה) שבקשה ממני לעמוד עם תחתונים ועברה על גופי למצוא מקומות קילופים שלא מצאתי עד היום (מה יש, אם אני לא יודע על נקודה, חובה לספר לי עליה? מה לא מספיק אלו שאני יודע עליהן?)
ואני כל הזמן אומר לעצמי "תגיד מילה על חמודי", ובסוף לחשתי מבוייש "הבעיה האמיתית שלי היא מתחת לתחתונים…"
היא שאלה בטון מרחם "באיבר המין?"
ואני בשיא המבוכה ובשיא חוסר האונים מצליח לשרבב "מותק בשביל המרפקים לא היתי בא…"
טוב התישבתי על הכסא, הפשלתי את התחתונים, והיא הסתכלה….
לא אמרה כלום סתם יצא לה המממממ… שעוד יותר הפחיד אותי.
טוב קבעו לי לאותו היום מריחה.
המרפקים טופלו ביעילות, ואני שאלתי כל הזמן "מה איתו שם למטה?"
אמרו לי שאי אפשר למרוח עליו את כל התכשירים, ושמה שאפשר לעשות לטובת הקוזק הנגזל זה למרוח "PIX" על המפשעה, לא עליו ישירות כי הוא יפול…
הוא אמור בחושיו המחודדים להריח את הפיקס ולהגיד למר פסוראזיס "לך מכאן כלב מסריח".
ניסיתי, לא נראה לי שעזר, דילל לי קצת את השערות.
הטיפול המלא זה טקס שנמשך כל הערב, וכל הערב צריכים לשבת עם מרפקים מורמים מהכורסא.
צחוק צחוק אבל זה עושה התכווצות.
כל שעה בממוצע צריך למרוח לשטוף לערבב ולסבן וואלה אין לי כח לכל זה.
וכל זה בלי שום תרומה למורל הירוד של חמודי…
פעם בשבוע באתי לדיקור.
הדיקור לא כאב אבל היה לא נעים. אין מה לעשות אני לא אוהב שתוקעים בי סיכות גם אם עושה את זה גברת (נחמדה) עם חלוק לבן. משעמם אותי לשבת בשקט עשרים דקות אני מתפוצץ אחרי שתי דקות וישר מתקשר למישהו, כל אחד, כל מי שיענה טוב לי אפילו השעון הדובר.
גם אם אומרים לי שחמודי ירגיש מזה יותר טוב, זאת לא מספיק מוטיבציה בשבילי ללכת ושידקרו אותי.
אני לא יודע אם הטיפול שם שווה משהו או לא, אני יודע שלעצלנים כמוני הוא פשוט לא מתאים…
יכול להיות שאני חולה במחלה שאמורה לנער אותי מעצלנותי? האם זה התיקון שלי?
אחרי שבועיים (נחמדים) אמרתי ביי.
ומאז מסתובב בעולם בדיוק כמו שהסתובבתי בו קודם
סקרן, מוזר, צוחק ומתקלף.
