ראיון עם אילן דרעי, מנהל הקייטנה

מה הערך המוסף של הקייטנה בעיניך כמדריך?

ברבות השנים הקייטנה הפכה להיות משפחתית. הילדים חוזרים בכל שנה, צוות ההדרכה ותיק, מכיר את כולם ושומרים על קשר רצוף בכל ימות השנה ולכן הקייטנה אינה רק קייטנת ריפוי, אלא גם קבוצה תמיכה המהווה את החלק התומך לגוף שהוא חיזוק הנפש.

פסוריאזיס היא אחת המחלות שמחקרים הוכיחו שיותר משאר המחלות הקשר שבין הגוף לנפש הוא גדול ומובהק ולכן שמחת האחדות והעשייה החווייתית בקייטנה היא התומכת. כאן מתרפאים ובאופן הכי שמח, מעצים וחוויתי.

לעומת זאת, ילד שיוצא רק עם הוריו, גם אם יוכל לשרוד שבועיים בטיפול, הוא לא יוכל לחזור שמח ובריא לחלוטין.
ברור שהרבה מהימים שיהיה לבד ירגיש קשה נפשית והגוף לא יקבל את החוסן להבריא.

מה ההבדל בין ללכת לבד עם ההורים לבין להגיע כחלק מהקבוצה ?

כמובן שהקייטנה רואה עצמה כפרויקט חברתי ולכן היא דואגת שבכל שעות הפנאי, מעבר לטיפול, יהיו סדנאות יצירה או בידור שיהוו לילד את החוסן והכוח לשעות הטיפול.
כשילד יוצא רק עם הוריו, הוא נשבר לאחר שני ימי שמש חמים בים המלח, אבל בקבוצה זה חוויתי, אחר.
כל שעות הטיפול מתקבלות ביחס אחר וכמובן עוברות במהירות כשהם ביחד עם שאר בני גילם.
כמו כן ההורים לא צריכים לבטל את שגרת חייהם, כשהם בידיעה שהילד נמצא בידיים טובות וחוזר הביתה מאושר.

מדוע אתה ממליץ להורים לשלוח את ילדיהם לקיטנה?

כמו שציינתי, ההורים לא צריכים להחסיר ימי עבודה או לשנות את שגרת חייהם וכמובן שלאחר מספר שעות בקייטנה ההורים מבינים שלא יוכלו להוות תחליף לשעות החוויה והבידור של הילד בקייטנה. כמו התמיכה הקבוצתית הנפשית החשובה ביותר לטיפול, לא פחות משעות השמש.