קסם

השנה, 1971.
הבנות עסוקות בפתיחת מתנות לכבוד חגיגת בת המצווה…
ואני – גם אני עסוקה מאותה הסיבה, אבל עצובה.
לכל מתנה, תמיד נאמר לי, יש חשיבות…
נותן המתנה, כי מאחורי כל מתנה יש דמות..
גם בגלל תשומת הלב בהקפדה על בחירתה והתאמתה,
גם בשל התחושה הנעימה שהיא מעבירה בנו כשהיא מונחת בכפות ידינו להנאתה
ובעיקר,בשל מהותה.
ודווקא אז, בדיוק כשהרגשתי שאני על פסגת העולם
מוקפת חברים ,אור ואהבה כמו כולם
דווקא אז ….קיבלתי גם אני מתנה
שאינה קשורה במין, בצבע או אמונה
כזו שאינה ניתנת להעברה
כזו שגם אם לא רוצים בה היא אינה למסירה
מהסוג שאין לך כל ברירה,
היא שלך – לטוב ולרע.

ילדים, אתם יודעים, אינם יודעים לשקר,
מטיחים את כל האמת בפרצופך, אוהבים לבקר.
ומכאן – חסל סדר אימוני שחיה ואליפויות ילדים ונוער
חסל סדר תחרויות אתלטיקה, נמחקה שמחת מדליה ותואר
כי מי ירוץ במכנסיים קצרים
כשאת הרגל מפארים עיגולים אדומים?
וגם אם חם,שרוולים ארוכים למסיבות ריקודים
כדי שלא ישאלו או יצביעו לעבר הכתמים המנוקדים
וההורים – ממש רחמים,
מתייסרים בניסיון לעשות קסמים
ואז, לפחות פעמיים בשנה,
נסיעות לים המלח ובחזרה
מנוי במלון גלי זוהר, הצוות כבר מוכר ומכיר
ואפילו את ערד – מכירים כבר את העיר
אשפוז סיעודי בבתי חולים
כיסויים, זריקות, משחות, כדורים
ניילונים, שפשופים, תרופות פלא, צמחים,
איזו ילדה “מאושרת” בין כל הילדים.
דרך טיפול כזו או אחרת….
ומומחים ושיטות וכבר לא זוכרת
ונסיעות לטובי המרפאים בעולם
ותרופות משונות מיבשה ומים
ומלח וגופרית ובוץ ומריחות
וכך לאיטן, השנים חולפות
והמחלה – עקשנית,לא נותנת מנוחות.
במשך שנים רבות מתנחמים
בידיעה שהכל מאד יחסי לפעמים
יחסית לחולי פסוריאזיס – מצבי טוב
…יש יותר ממני… לרוב
אבל – כמה שזה לא מנחם…
מי בכלל ביקש…להתחיל להלחם…
ולמה אני? ומי אשם?
ולמה אין תרופה? ולמה אין מזור?
ולמה ניסיתי הכל וכלום לא מסוגל לעזור?

ואז מניחים לרגע את כל הכעס בצד….
ובודקים אם רצוי לחיות כך לעד
ודברים קורים לנו גם עם המתנה המשונה
שעדיין לא מצאתי את השימוש בה בתבונה…
גם לנו יש אהבה ראשונה,
גם עלינו מסתכל משהו בערגה חמימה
וגם אם אנחנו בטריינינג ארוך ומסורבל…
אנחנו זוכים במדליות, גם לנו יש קרנבל
וגם לנו פתאום יש חבר, וגם אנחנו רוקדים במסיבות…
וגם אנחנו תמיד מסמרים בכל החברות הגדולות
וביום מן הימים… מוצאת אותנו אהבה גדולה
כן, מישהו אוהב אותנו למרות ה”דבר” הנורא
ואז מגיע שלב חדש במהירות
תינוק שמביא אותנו למסירות וההתמסרות
משנה את העולם, את הרצון להעניק ולקבל,
את חשיבותם של דברים בחיים בכל התבל.
ומפסיקים את ההתעסקות היומיומית עם הנגע המטריד.
ומתמסרים לחלומות, לשאיפות, מסתכלים לעתיד.
ושוב חולפות להן כמה שנים
והנה עברנו את גיל הארבעים
ומביטים אחורה ומסתכלים קדימה
מה שונה היום מימים ימימה?
ואח”כ משפילים מבט במראה
ורואים שהכל נשאר כמו שהיה,
כמעט באותם המקומות…
למרות השנים הקשות
והעליות והירידות והסבל והקשיים
ואנחנו עדין עומדים כאן -בחיים.
ומנסים לשמור כרגיל על אופטימיות עד שפתאום… אבל ממש פתאום…
מגלים החמרה חריפה… וזה ממש לא חלום
ושולחים אצבעות וידיים ומבטים
מי יעזור לי, בשם אלוהים?
ולמרות החיוך, ולמרות שמשתדלים
כשאת הבגדים בערב מורידים
שוב חוזר המנהג הישן
לכסות, להסתיר, ולהיות שוב ביישן
ולשים את הראש על הכר ולהאמין
שכשהשחר יעלה, ייעלמו הפגמים האדומים
וכשהשמש תשכב לעת ערב לישון
יעבור לו הליל ויצוץ אור ראשון
נעביר בערגה את היד על הגוף
ולפתע יהיה המגע כה רצוף
וענוג, וחלק, כמו משי או דבש…
האם זה יקרה לי כשיעלה יום חדש?