הצפוני
ספחת – זרז מודעות עצמית?
נשמע לכם די תלוש לא?
מה בין ספחת לבין מודעות עצמית?
מה בין מחלת עור חיצונית למאפיין נפשי?
אקדים ואומר כי כל הבחנותיי, נקודת מבטי והמסקנות הנובעות, כולן מתוך עצמי, על פי נסיוני האישי בלבד – מתוך עולמי הנפשי הפרטי, אני לא מבסס את קביעותיי על תיאוריה פסיכולוגית זו או אחרת אין כל ידע אחר בנושא.
אני מבקש לצאת למסע קצר פנימי ומאפשר לכם לקחת בו חלק.
ברגע זה, כתיבת השורות הראשונות, לא ממש ברור לי עד היכן אגיע, ומתי אעצור.
אנסה לפתוח דו שיח עם עצמי ואהיה מאושר לשמוע את שאתם מרגישים.
נראה לי שכמות השאלות תהא גדולה מהתשובות ובכל זאת אצא לדרך….
הנושא המרכזי, השאלה החשובה עליה הייתי רוצה לקבל תשובה היא:
מדוע אני כה רגיש לאיך אני נתפש בעיני אחרים?
מה מקור רגישות היתר הזו?
האם ניתן לזהותה?
והיה ואמנם ניתן לזהותה – מה עושים עם זה?
7 שנים לאחור, עם גילוי ספחתי, אני זוכר בברור, בחדות, את תחושתי הראשה.
חרדה!
וכשאני מנסה לפרוט אותה למרכיביה, אזי עיקרה, תגובת אנשים למראי החיצוני כשאני מכוסה ברבדים של ספחת – חלום בלהות שעלול חלילה וחס להתרגש עלי.
פחות מעצם המחלה, תופעות הלוואי, סבל גופני, וכיוצ"ב.
דמיינתי עצמי מנסה להסתיר כל נגע ספחת, ראיתי בעיני רוחי את הספחת פולשת לאזורים בלתי ניתנים להסתרה, פנים, כפות ידיים…
התחלחלתי, ראיתי תסריטים בהם אני מפסיק לעבוד מסתגר בביתי מתנתק מהעולם –מעיני האנשים הסובבים אותי! כן, עד כדי כך!
באותה תקופה לא הייתי פנוי רגשית לחקור את פשר תחושותיי – חוויתי אותן בעוצמה משתקת – ללא יכולת לצאת מתוך הפאניקה ולנסות להבינה ממבט מרוחק קמעה.
לימים כאשר השתפר מצב הספחת עשיתי ניסיונות להבין את אותה חרדה בכוחות עצמי ואף ע"י טיפול פסיכולוגי של שנים מספר.
אני חוזר למוקד.
מה מקור רגישותי לסביבה?
מדוע כל כך חשוב לי איך אני נתפש בעיני אחרים?
אחרים, יכולים להיות קרובים וזרים.
קרובים יכולים להיות משפחה ילדים, הורים, חברים. זרים יכולים להיות כאלה שכבר מכירים ואף זרים לחלוטין! וזו נקודה ראויה למחשבה, שהייתי במקומות רחוקים בקצווי תבל בין אנשים זרים לחלוטין ובכל זאת הייתי רגיש למבטם – הסתרתי נגעים!
מה מקור הבושה?
יכול הייתי להבין את תחושותיי במגעיי עם הסביבה הקרובה, הרצון לא להיות מושא רחמים היה והווה חזק מאוד, מקום אדם מושא לרחמי הסביבה הוא קשה מאוד, זה מקום של חולשה – חולשה נתפשת על ידי כחוסר אונים, וחוסר אונים זו תחושה מבעיתה עבורי.
אך מדוע אני רגיש לתגובות אנשים זרים לחלוטין? אנשים שחולפים מולי שברור לי שזו הפעם הראשונה והאחרונה שהם רואים אותי, למה חשוב לי להשאיר עליהם רושם כלשהו?
מה לכל הרוחות איכפת לי מהם?
אני יכול לעשות חילוף תפקידים ולבחון את תגובתי למראה אנשים "חריגים" נכים מסוגים שונים, ואף חולי ספחת זרים!
אולי זה המפתח להבנת עצמי?
מה אני חש למראם?
סקרנות, הפתעה, ו… כן, רחמים!
אני מתחבר לצערם ומרחם עליהם, ער לסבלם.
אני זוכר בברור את תגובותיי למראה עמיתי של היום, חולי פסוריאזיס, ריחמתי עליהם, במידה מסוימת אף סלדתי, הגבול בין מחלת עור מדבקת וכזו שאינה, לא היה לי נהיר אז, וחלק מהסלידה היה חשש מקרבה והדבקות פוטנציאלית.
אולי זה המקור לרגישות של היום כאשר עברתי לצידו השני של המתרס?
יתכן שאני חושש שמא הם חוששים להתקרב שמא ידבקו? כי הם אולי לא מבינים שספחת אינה מדבקת….
נקודה למחשבה!
כדי לרדת רמה אחת נמוך יותר – לעומקן של תחושות, אבדוק את רגישותי לתפישת הסביבה אותי בנושאים אחרים, כך אולי על ידי הקשה, אבין יותר.
אחלק לשניים:
א. תחושתי לגבי תפישת הסביבה אותי – ברמה החושית
ב. תחושתי ביחס לתפישת הסביבה אותי ברמה כוללת – נקרא לזה כך.
ברמה התחושתית, חשוב לי מאוד להיקלט כ"נורמאלי" כלומר, להראות טוב, לבוש מסודר ונקי, חולצות מגוהצות בוקר בוקר, חס וחלילה וחס מללבוש אותה חולצה יום אחר יום או אפילו בהפרש של יומיים, שמא יתפרש כי לא כובסה לאחר היום הראשון.
ריחות: אפטירשייב, דיאודורנט ולא פחות חשוב ריח פה, לא תתפשוני ללא קופסונת סוכריות מנטה או אקליפטוס (Valda) ואם אני חש שיש סיכוי שנודף ממני ריח פה לא נעים אני תופש מרחק בדברי אל אנשים….
פרנואיד?
יתכן !
אעבור לקטגוריה השנייה – התפישה הכללית אותי.
עשרות שנים חייתי חיי זוגיות דפוקים! (הרבה באשמתי…) שנים על גבי שנים! וכלפי חוץ הכל בסדר!
המשפחה מתפקדת, הישגים למופת, ילדים מוצלחים, כלפי חוץ נראה מושלם – ובפנים רקוב!
נאחזנו בתירוץ הדבילי שנשארים יחד בגלל הילדים, הנזק לילדים יהיה גדול מנשוא – שטות מוחלטת במבט מפוקח ומאוחר לאחור.
חשוב מאוד היה לי להיות בעל מקצוע "מכובד" – יצא לי בלי כוונה להיות מהנדס! (אקבל רבע עוף בחתונות) אז גם בהיבט הזה אני "מסודר"…
ועוד כמה וכמה סמלי מעמד שדאגתי לרוכשם – והכל כדי להיתפש כ"בסדר" כאחד ששיך ל – main stream!
ריטואל חוזר, מאמצים כדי לשדר,להראות ולהיתפש כ"בסדר".
וכאן אני מגיע לרעיון המרכזי והחשוב מכל!
אותה חרדה מלהיות לא בסדר מקורה בחוויה כזו בדיוק!!!
חוויה של להיות בשוליים, להיות Off the main stream!!!
ואמנם בילדותי ונערותי אכן הייתי שם!
ואכן החוויה הייתה קשה ביותר, בטחוני העצמי נפגע קשות – למעשה הוא לא התפתח כלל.
אולי בהזדמנות אחרת אפרט יותר – כרגע ברצוני להעביר את עיקר הרעיון.
ובחזרה להווה, לחשוף את נגעיי משמע – להיראות חריג – כלומר לחזור אל תקופת החושך שלי לזמן בו חייתי בשוליים, לחוות את אותן חוויות קשות של להיות חריג!
וכיום כאשר אני נפגש עם אנשים "ספחתיים" שלא מהססים לחשוף נגעיהם אני נמלא בהערכה הגובלת בהערצה את ביטחונם העצמי, את יכולתם שלא להשבות ע"י תפישת אחרים אותם.
אני מבין שתשתית איתנה בילדותם מאפשרת להם להיות כפי שהם היום.
ועוד מחשבונת שעולה כרגע במוחי, הפעם הראשונה שלאחר הסתפחותי לספחתיים שבה הייתי משוחרר מאותה תחושת חריגות ושונות הייתה בירידתי הראשונה לים המלח – עבורי ללכת במכנסיים קצרים, מופשל שרוולים בחדר האוכל ההומה אנשים – היה שיא השיאים, תחושה שחרור ושכרון חושים!
ולסיום, נניח שאני מבין את מקור, את ליבת עניין ההסתרה שלי – אז מה עושים עם זה?
שהרי הידיעה היא בראש ותחושת הנבדלות, השוני, החריגות, היא מהבטן,
וכאן בא לעזרי נסיוני בטיפול נפשי (כמטופל כמובן) , אני יודע שמדובר בתהליך (איטי) בו ההתחלה נעשית בראש, בתובנה עמוקה, באמונה שאמנם זה כך, אח"כ מחלחלת אותה תובנה לכוון הבטן למאגר התחושות, לאט, לאט, כמי גשמים היורדים על האדמה ומחלחלים לאיטם אל מי התהום…
כך, מהבנה ומודעות – אל עולם הנפש בדרך שאינה ברורה לי לעומקה…
