הצפוני
בשבת האחרונה יצאנו לטיול בצפון הפורח (כמונו) אוירה של חג, חגיגה של הטבע במלא הדרו.
אני יושב בג´יפ מאובזר כהלכה על ברכיי ילדתנו בת הארבע לשמאלי עוד מספר זאטוטים מלהגים, צורחים, רבים.
הנהג חבר קרוב שלנו לבוש חולצת טריקו, שמאלו אוחזת בהגה, לא צריך יותר מזה בימנו, השנייה מונחת ברישול מה על מסעד המושב שלידו.
חלונות פתוחים, ריחות של אביב, נוריות קורצות באדום מים הירוק, אירוסים מהפנטים, השיטה פורחת בצהוב עז ואני… לא מסוגל להסיר מבטי ממרפקו הבריא של הנהג….
ואט אט עולה בי הגל המוכר והידוע, גל של מרירות, של התרסה כלפי מר גורלי, של כעס, של תחושת קורבן.
לעזאזל!!!
למה זה היה צריך לקרות?
למה אני לא יכול לחשוף שרוול? סתם כך, ללא חשש ממבט בוחן, סתם לחיות חיים רגילים – להפסיק להסתיר!
אני נודד במבטיי לפדחתו, הבחור אמנם מקריח, אך קרחת נקייה! אף נגע, הכל נקי ורגוע – חף מפשע.
בתנועה אוטומטית אני שולח אצבע אל מעל אזני היכן שבין שערי משגשגת אותה גינת נגעים ארורה, הגל גואה… השיטה פורחת והשוחט שוחט…
לא מוצא ניחומים בצרותיהם של אחרים ואפילו לא בצרות הפרטיות שלי האחרות הגדולות יותר.
דווקא הטבע הנהדר הזה מקצין את תחושותיי, דווקא הוא ביופיו מעורר את אומללותי.
אולי הייתי צריך לטייל למחוזות אחרים, מחוזות של סבל, של אומללות נוראה, של מוות – אולי שם הייתי חש מופלה לטוב.
